the side effects of drugs

Skip to content

מאין באתי – אבי – גנאדי בזובוב

 

חשוב לי להציג כאן את משפחתי: אבא, אימא ואחי הקטן.

משפחה שבה גדלתי היא משפחה יוצרת תרבות ובכמה רובדים: אבא משורר ואמא אומנית. תמיד הרגשתי שאני גדל לתוך אליטה ואף אריסטוקרטיה תרבותית,

וכך היה, אף על פי שמשפחתי לא היתה שייכת לממסד התרבותי בברה"מ, אלא ל"תרבות השניה", מחתרתית ואנטי ממסדית. ברור שאקלים התרבותי המסויים הזה,

הוא שעיצב אותי כיוצר והשפיע רבות על השקפת עולמי.

אחי נחמיה, מאז ומתמיד אומן פעיל וגם הוא בתחומים שונים: מעיצוב גרפי ועד לציור.

גם הוא, יחד עם הורי, מומחה ובוחן בלעדי לכל מה שאי פעם עשיתי בתחומי אומנות ועיצוב.

 

 הינה שיר אחד של אבי בתירגומו של אחי, נחמיה, מרוסית לעיברית

 

 
 

* * * 

אם לכתוב מכתבים – אז בכתב יד, 

מה שנתפס כדבר תמוהה, 

כשהם מופעיים מהלא ידוע, 

בלי משקל כמעט, 

מכיון שפיסת נייר היא דקה, 

כמו העננים שבאים לכאן 

בסוף החום העז של אוקטובר. 

כשהיא נשרפת, היד ריקה, 

לא נשאר גם אפר. 

לא נשאר לא מילים ולא תאריך. 

הדוור הביישן שזקנו מאריך 

מביא חבילה לקראת צהריים 

של מעטפות בגדלים שונים, 

בכמה מהן מול האור רואים 

משפטים בודדים, בעלי משמעות מסויימת 

אשר לא הפכו לרמץ עדיין, 

אם לוקחים את המעטפה בידיים 

ומצמידים לזכוכית, המנוגבת היטב משני צידיה, 

ניתן לחדור אל מהומת השורות האלה, הלא ישרות 

או, יותר גרוע 

בהתמוטטות שהגיע זמנה לצפות, 

מכיון שהכתב השונה וההטיה והקצב 

מצביעים על קריסה מוחלטת של יסודות, 

אם כאלה היו קיימים בעצם. 

 

“אנחנו עוד לא החלטתנו” (אף כי הגיע זמן), 

ולמטה שוב: “אנחנו עוד לא החלטתנו”. 

מאחורי זה לילות בלי שינה, ושוב לילה לבן, 

שאת דומיתו כל עת מפרים כלי רכב 

עם מספרים לא ברורים כמו הימים שעלינו באים, 

וקרבי נייר של טנדר רשות הדואר 

משמיעים איזה רחש חלש מעין פטפוטים עמומים, 

שהולכים להידום.